בארגונים רבים מתייחסים לעקיפת מערכת כמו לעצלנות. אבל זה כמעט אף פעם לא באמת הסיפור.
לפני זמן קצר ישבתי עם צוות תפעול שמנהל חלק גדול מהעבודה שלו מחוץ למערכת.
קבצי אקסל, וואטסאפ, ניירות, טבלאות בצד. לכאורה, בלגן.
אבל כשהקשבתי להם באמת, הבנתי שהבלגן הזה מסודר מאוד – פשוט מסודר להם.
ולא בגלל שהם לא אוהבים מערכות. בגלל שהמערכת לא אוהבת אותם בחזרה.
הם הסבירו לי איך כל יום נראה: הקצב, העומסים, השינויים, האילוצים, ה"כאן ועכשיו" של לקוחות.
ובתוך המציאות הזאת, המערכת דרשה מהם סדר אחר, קבוע, ליניארי, כזה שאין להם באמת איך לנהל.
אז הם יצרו לעצמם מערכת אלטרנטיבית. מערכת שמדברת בשפה שלהם. כואבת כמוהם, זזה בקצב שלהם.
זה רגע שתמיד מזכיר לי משהו חשוב:
עובדים לא עוקפים מערכת כי הם לא רוצים להשתמש בה.
הם עוקפים אותה כי היא לא מצליחה לתפוס את המציאות שהם חיים בה.
כשמערכת מתעקשת על תהליך מושלם, אבל השטח עובד בתנאים לא מושלמים, השטח תמיד ינצח.
וטוב שכך.
כי השטח מכיר את האמת שהמערכת עוד לא למדה.
התפקיד שלנו הוא לא להילחם בזה, אלא להבין מה העקיפה מלמדת.
איזה חלק בתהליך לא מותאם, איפה יש עומס,
ואיפה המערכת מבקשת משהו שאף בן אדם לא יכול לעמוד בו לאורך זמן.
ואז – לאפיין את השינוי כדי שהעובדים לא סתם יעבדו איתה, אלה יאהבו אותה.
🚫
בכל פעם שעובדים עוקפים מערכת, שווה לעצור לרגע ולשאול:
מה הם בעצם מנסים להגיד לנו?
