מכירים את הסיפור על האיש שאוסף את הפרות – ולא מתפנה לבנות גדר?
בכל בוקר הוא רץ לאסוף את הפרות שברחו,
ובכל ערב נשבע שמחר הוא כבר יטפל בזה.
אבל מחר – הפרות בורחות שוב.
וחוזר חלילה.
הרבה ארגונים מתנהלים בדיוק ככה.
המערכת הישנה כבר לא באמת משרתת אותם,
אבל הם ממשיכים להשקיע בה.
עוד עדכון, עוד טלאי, עוד פיתוח.
כי “לא עכשיו”,
כי “נשקיע בזה ברבעון הבא”,
כי “כבר שמנו כל כך הרבה – חבל לוותר”.
ובינתיים, כל יום הם רצים לאסוף את הפרות שברחו.
כלומר – לתקן, לעקוף, לאלתר,
במקום לעצור רגע ולבנות גדר אחת טובה.
אני מבינה את הפחד להיפרד ממערכת ישנה.
יש בה היסטוריה, הרגלים,
ולפעמים גם אנשים שקשורים אליה רגשית.
אבל יש שלב שבו היא כבר לא משרתת אותך –
ואז כל דקה נוספת איתה היא הפסד.
מערכת שלא עובדת בשבילך –
גוזלת ממך זמן, משאבים, ובעיקר שקט נפשי.
אז לפעמים הצעד הכי נכון הוא פשוט להפסיק להשקיע במה שלא עובד,
ולפנות מקום למשהו שכן.
זה לא קל,
אבל זה הרבה יותר משתלם מהמרדף הבלתי נגמר אחרי “הפרות שברחו”.
אז מה היה קורה אם הייתם עוצרים לרגע –
ובונים את הגדר לפני שהפרות בורחות? 🐄
