הבוקר ישבתי באפיון של תהליך שחוצה שתי מערכות.
ובמשך שעה שמעתי משפט שחוזר על עצמו:
"זה לא מעניין אותי", "זה לא שייך אליי".
ואני יושבת שם וחושבת:
ברגע שמישהו סוגר את האוזניים – התהליך מתחיל להתפרק.
כי אי אפשר לעבוד ככה:
לא כשמטפלים בתהליך end-to-end,
לא כשיש מעברים בין מערכות,
ובטח לא כשיש יותר מאדם אחד בשיחה.
ופתאום הדברים הכי בסיסיים פשוט נעלמו מהחדר:
מה עובר?
מתי זה אמור לעבור?
באיזו מערכת זה חי בכלל?
והאם הממשק יודע להתמודד עם זה?
בלי לענות על זה – אין באמת אוטומציה.
אין ייעול.
אין טרנספורמציה.
יש רק עוד “תיקון קטן” שמטאטאים מתחת לשטיח.
וזה תמיד מזכיר לי משהו מהשטח:
במערכות מידע אף אחד לא עובד לבד.
גם אם זה מרגיש כאילו יש “הגבול שלי” –
בפועל, הגבולות אף פעם לא כאלו ברורים.
כשעוברים משיחה על “החלק שלי”, לשיחה על “התמונה הגדולה” –
הכול נהיה פשוט יותר.
הפערים עולים, התהליך מסתדר,
ואנשים פתאום מבינים אחד את השני.
זה הרגע שבו דברים מתחילים לעבוד.
לא כי המערכת מושלמת,
אלא כי האנשים דיברו באמת.
🖼 מעניין אותי לשמוע:
איפה אתם נתקלים ב“זה לא במגרש שלי”?
ואיך אתם גורמים לצוותים לדבר על כל התהליך, לא רק על הפינה שלהם?
