כולם כבר חגורים – אבל מי נוהג ברכב?
יש רגעים בישיבות הנהלה שאני ממש רואה את זה קורה.
יושבים סביב שולחן, יש מטרה ברורה, כולם מסכימים מה צריך לקרות –
ובכל זאת משהו תקוע.
לא מזמן ליוויתי הנהלה שניסתה לקדם תהליך שיפור בתפעול.
בישיבה כולם ידעו להגיד מה צריך להשתפר,
אבל כשהתחלנו לפרק את זה לצעדים –
צף משהו אחר לגמרי:
אף אחד לא ידע מי באמת אמור להוביל את זה. ואיך.
אחד אמר "זה אצל התפעול",
השני אמר "זה בכלל בתחום אחריות של הכספים",
ומנהלת השירות אמרה :
"אם זה קשור ללקוחות, אני בפנים – אבל אני לא יודעת אם זה שלי".
האמת?
זה לא היה של אף אחד.
וזה בדיוק מה שחסם את כל התהליך.
מטרות תמיד נשמעות טוב כשאומרים אותן בקול.
אבל הדרך?
היא דורשת משהו הרבה פחות זוהר –
הסכמה אמיתית על אחריות.
כשפרטנו את המטרה לזרימת תהליך,
מה קורה על ידי מי ובאיזה מערכת,
הכול הסתדר פתאום.
לא בגלל שהמטרה השתנתה,
אלא בגלל שהדרך נהייתה אפשרית.
והדבר שהכי הפתיע אותי היה שההנהלה לא הייתה צריכה יותר מידע,
או עוד מצגת.
רק שיחה אחת ברורה על חלוקת אחריות.
שיחה שאיכשהו נדחקה הצידה, למרות שהיא הייתה המפתח.
🚘 לפעמים הדרך למטרה לא חסומה בגלל מורכבות –
היא חסומה בגלל שכולם מניחים שמישהו אחר יוביל.
איזו מטרה אצלכם עדיין מחכה למישהו שיגיד בקול:
"אני מחזיק את זה"?
