נסעתי לטייל עם שתי האחיות שלי.
טיול קצר, קפה בדרך, כזה שמנקה את הראש.
ובאחד מבתי הקפה ראיתי את התמונה הזו על הקיר.
עצרתי. חייכתי. ואז אמרתי לעצמי – רגע.
את שלושת הקופים אנחנו מכירים.
אבל הרביעי?
הוא לא מכסה שום דבר.
הוא פשוט תקוע במסך.
ואז זה קפץ לי בראש:
לא רואה מה שקורה מסביב,
לא שומע,
לא מדבר – רק מגיב.
אימוג'י וזהו.
וצחקתי. ואז קצת התבאסתי.
כי זה אולי מצחיק, אבל זה גם עצוב.
טכנולוגיה שאמורה לשחרר אותנו –
לפעמים עושה בדיוק ההפך.
מרחיקה.
מנתקת.
גורמת לנו לשבת מול משהו… ולא באמת להיות שם.
וזה קורה גם בחברות.
מערכת שנוחתת מלמעלה,
בלי להבין את האנשים,
בלי להבין את התהליך,
ואז מתפלאים למה אף אחד לא עובד איתה.
כי אם המערכת לא מבינה את מי שמשתמש בה –
היא פשוט עוד מסך.
עוד קוף רביעי.
אני מאמינה שמערכת טובה חייבת להתחיל מהאדם.
מהיום יום שלו.
מהשפה שלו.
מהעומס שלו.
רק אז היא באמת עובדת.
קרה לכם שישבתם מול מערכת וחשבתם:
"רגע… זה אמור לעזור לי?"
🙈🙉🙊איך אתם מחברים בין דיגיטל לבין אנשים, לא רק לבין נתונים?
