יש שיר אחד שאני תמיד חוזרת אליו, "איתקה" של קוואפיס.
יש בו משהו שמרגיע אותך גם כשאת לא מבינה את כל המילים.
רק הרעיון.
שהמסע ארוך, מלא הפתעות,
שאי אפשר לדעת הכול מראש,
ושהפחדים ברוב המקרים הם יותר שלנו מאשר של הדרך עצמה.
והשורה שתפסה אותי הפעם הייתה פשוטה:
לא להחיש את המסע.
יש משהו מאוד בשל במשפט הזה
לעיתים אנחנו מנסים להאיץ תהליכים,
לסגור פינות, לדעת מראש מה יצא מכל פרויקט,
לדרוש תשובות, לו"ז, ROI, מסקנות…
כאילו הכול צריך להיות ברור כבר בצעד הראשון.
לפעמים זה פשוט לא מתאים
לפעמים צריך לתת לדברים את הזמן שלהם
לפעמים צריך לדחוף קצת יותר לאט
בכל פרויקט שאני מלווה
תמיד דברים חשובים מתגלים תוך כדי תנועה.
כשמתחילים לעבוד.
וזה בסדר, אלו הם החיים ולא צריך להיאבק בהם
צריך לנהל את הבלתי צפוי, להשאיר מקום להפתעות
כשהארגון נושם את התהליך, מבין אותו, הוא חלק ממנו, הכל מסתדר.
והתפקיד שלי?
לפעמים, לדחוף קצת פחות
להבטיח מה שאפשר
לכוון הכי גבוה, אבל לקבל את המציאות
ללכת יחד
לוודא שיש כיוון, שיש סדר, שיש רוגע.
ולייצר דרך אפשרית.
אז המסר שאני לוקחת מהשיר זה שזה בסדר להיות בדרך
וזה גם אולי העיקר
כי מי שבדרך, בסוף מגיע
לא למהר.
להתקדם.
מה איתכם?
באיזה מסע אתם נמצאים עכשיו
ומהו הצעד הקטן הבא שמרגיש נכון? 🌿
