יש תקופות שבהן אי אפשר באמת לתכנן רחוק. המציאות זזה מהר מדי. דברים משתנים לפני שמספיקים להתייצב.
החלטות שנראו נכונות בתחילת היום כבר לא רלוונטיות בסופו. סדרי עדיפויות זזים, ולפעמים גם משימה פשוטה דורשת עוד בדיקה, עוד תיאום, עוד רגע להבין מה נכון עכשיו. בתקופות כאלה, הרבה ארגונים מנסים להגיב בעוד שליטה: עוד ישיבות, עוד דוחות, עוד עדכונים, עוד מעקבים.
אבל לפעמים דווקא בתקופה של חוסר ודאות, הדבר החשוב ביותר הוא לא לנסות לשלוט בהכול. אלא למצוא עוגנים.
לא עוגנים גדולים בהכרח. לפעמים זה תהליך אחד ברור. שגרה ניהולית שלא מוותרים עליה. נתון שמוסכם על כולם. One source of truth שמרכז את התמונה.
או רגע קבוע שבו עוצרים, מסתכלים על מה שיש, ומחליטים מה הדבר הבא שצריך לקרות.
עוגנים לא מבטלים את אי הוודאות. הם מאפשרים לארגון להמשיך לנוע בתוכה, בלי שכל החלטה תרגיש כמו התחלה מחדש.
הם מייצרים סוג של יציבות. לא כזו שפותרת את הכול, אלא כזו שמאפשרת להמשיך לעבוד, לקבל החלטות, ולהתקדם גם כשהתמונה עדיין לא שלמה.
בעיניי, זו אחת המיומנויות הניהוליות החשובות ביותר בתקופות ביניים:
לא לחפש ודאות במקום שאין. אלא לבנות מספיק סדר כדי שאפשר יהיה להתקדם. וזה נכון במערכות מידע, בתהליכים, בניהול צוותים, ובקבלת החלטות בכלל.
לפעמים השאלה היא לא “מה התוכנית המלאה?” אלא: מה העוגן הבא שאפשר לבנות עכשיו? …