כשכולם רוצים לעשות מהר, המהות נדחקת הצידה, והריצה נועדה רק כדי לסמן וי ולהמשיך הלאה.
זה לא עצלנות ולא חוסר מקצועיות. זה פשוט הקצב. כשיום העבודה דחוס מדי, הראש מתאפס על "להתקדם" ולא על "להבין".
לא מזמן הייתי בפגישה שבה כולם רצו לסגור החלטה תוך רבע שעה. הכול היה מדויק, מנומק, מהיר מדי.
שאלתי שאלה אחת: מה בעצם אנחנו מנסים לפתור כאן? נוצר שקט. לא כי אין תשובה. אלא כי זו שאלה שלא עצרו לשאול.
מרגע שהיא עלתה, הכול הואט קצת. לא עצירה, לא עיכוב. רק משהו יותר מדויק.
פתאום היה ברור למה בכלל מתקדמים, ומה עלול לקרות אם נחליט מהר מדי, בלי לעצור לרגע.
המהירות לא נעלמה. היא פשוט הפכה לקצב אחר. קצב שמתאים למה שמקבלים עליו החלטה, ולא למה שנכנס ליומן.
✨ מהירות היא לא הבעיה. היא פשוט צריכה שותפה שקוראים לה בהירות.