כשהיעד ברור, הכול נעשה פשוט יותר. אבל כשיש פערי מידע, המוח משלים לבד את מה שחסר. לפעמים, בדיוק שם מתחילה הבעיה.לא מזמן הייתי בפרויקט שבו ההנהלה בחרה לשתף רק את ה"מה". לא את ה"למה". הכוונה הייתה טובה. הם רצו לשמור על שקט, לא להעמיס, לא לפתוח יותר מדי שאלות.
בפועל קרה בדיוק ההפך.
אנשים התחילו להשלים את הסיפור לבד. אחד חשב שהשינוי יפגע לו ביום יום. אחת חששה שזה יעלה את העומס. מישהו אחר היה בטוח שזה בכלל הערכה מחדש של התפקיד שלו.
הכול התחיל ממשהו קטן לכאורה. לא הוסבר למה, מה המטרה. זה לא יצר חוסר ידע. זה יצר חוסר ביטחון. חוסר הבנה ומשמעות, חוסר אחדות הצוות וההרגשה שהם חלק ממשהו.
אנשים לא מפחדים משינוי. אנשים לא נרתמים למטרה שהם לא מכירים, אנשים לא יכולים לכוון ממש מדויק אם המטרה לא ממש ברורה.
הרגשתי שיש לנו פיל בחדר,
וכמו תמיד, שוב קילקלתי את המסיבה. על מה אתם לא מדברים? כולנו כאן חתומים על סודיות – ספרו לנו מה הסיבה?
המנכ"ל, לאחר התלבטות של רגע, אמר מה הסיבה – הוא מבוגר, ועייף, ואם הדברים ימשיכו כמו היום, הוא לא מבין כיצד יוכל להעביר את המושכות הלאה.
נחשו מה?
אף אחד לא נפל מהכסא. המתח ירד. לא השתנה כלום, אבל הייתה הבנה. ואיזה צוות נהדר ומשתף פעולה קיבלתי מיד לאחר מכן!
זו בדיוק הנקודה. שקיפות לא אומרת שצריך לספר כל פרט טכני. היא אומרת שצריך להגיד את מה שבאמת חשוב.
מה הולך לקרות, למה זה קורה, ואיפה כל אחד עומד בתוך זה. כשזה ברור, ההתנגדות לא תמיד נעלמת, אבל היא יורדת בצורה משמעותית.
אנשים מרגישים שהם חלק, לא רק יעד לשינוי.
לפעמים מה שמונע את הרעש הכי גדול בפרויקט זה דווקא המשפט שאומר בקול למה בכלל יוצאים לדרך.